כניסה למערכת ניהול

כניסת משתמשים לאתר

התפתחות הויסות העצמי בגיל הרך

התפתחות הוויסות העצמי אצל תינוקות ופעוטות והשפעתו על תפקוד הילד בתחומי החיים השונים
מאת ד"ר רונית רוט-חנניה
.
אחת המשימות ההתפתחותיות המרכזיות עימן מתמודדים תינוקות וילדים בשנות החיים הראשונות היא וויסות עצמי. וויסות משמעו בעצם ארגון. לוויסות או ליכולת להתארגן יש בסיס ביולוגי-נוירולוגי ברור אך במהלך ההתפתחות הוא מושפע מלמידה, מחשיפה לסביבה, ומתגובות והתנהגות המטפלים להתנהלות הילד. בנוסף, הוויסות כתהליך בא לידי ביטוי ומשפיע על כל תחומי ההתפתחות: החוויה החושית הראשונית, תהליכי התפתחות מוטוריים, קוגניטיביים, ותקשורתיים, כמו גם רגשיים, התנהגותיים וחברתיים, הוא מושפע ומשפיע מהקשרים הראשונים אותם יוצר הילד עם הקרובים לו, וכן משפיע על תהליכי הסתגלות ראשונים: שינה, אכילה, ועצמאות בחיי יום יום. בתוך ההתפתחות הנורמטיבית של מערכות הוויסות השונות עולים אצל תינוקות רבים וילדים צעירים קשיים. קשיים אלו יכולים להיות ספציפיים או מערכתיים יותר - כלומר, שמערבים יותר מאפיק וויסות אחד או שמשפיעים על התנהלותו של התינוק והילד בסביבת הבית והגן. במאמר זה, אסקור את המערכות השונות המעורבות בהתפתחות היכולת לוויסות עצמי, את משמעות הטיפול ההורי בוויסות התינוק, ואת החשיבות הרבה שיש באיתור מוקדם של קשיי וויסות אצל התינוק והפעוט והתערבות או טיפול תומך מותאם ומארגן לילד ולמשפחתו.

וויסות חושי:

מערכות החישה וויסות חושי:
למעשה, קיימות 3 קטגוריות מרכזיות שבהן אדם חווה את סביבתו דרך גופו:
מערכת המגע (המערכת הטקטילית)
המערכת הוסטיבולרית (שיווי המשקל ומנח הגוף כנגד כח הכבידה)
המערכת הפרופריוספטיבית (מידע המגיע מן השרירים והמפרקים עקב תנועה של הגוף)

מערכת המגע - המערכת הראשונה שמתפתחת כבר ברחם, ובזמן הלידה זוהי המערכת הבשלה ביותר. יש לה תפקיד חשוב ביותר אצל התינוק הנולד: הגנה (לצורך הישרדות) והבחנה (מודעות לסביבה). גירויים שונים (למשל: טמפרטורה, ליטוף) יכולים לעורר את המערכת הזו לפעולה, ותגובת התינוק לעוררות הזו תלויה מאד במצב הרגשי שלו. לדוגמא: תינוק עייף ועצבני יחווה מגע כאיום ויגיב בבכי ובכעס ולעומת זאת תינוק נינוח ושבע יחווה את אותו המגע כרצוי או כהזמנה למשחק. אחת הפונקציות החשובות ביותר של המגע בתקופת החיים הראשונה היא לסייע ביצירת קשר הדדי ובטוח בין ההורה לתינוק כמו גם אווירה רגשית חיובית. לתפקיד ההבחנתי של מערכת המגע יש חשיבות רבה בחוויה של התינוק את הסביבה שלו: דרך המגע התינוק לומד להבחין בטקסטורות שונות, בצורות ובקווי מיתאר - ולמידה זו היא בבסיס התפתחות הקוגניציה למרכיביה והמשחק.
המערכת הוסטיבולרית - ממוקמת בגולגולת ומחוברת למנגנון השמיעה, והיא כבר מפותחת למדי אצל תינוקות שנולדים בזמן (אחרי שבוע 37 להריון). מערכת זו משפיעה משלב מאד מוקדם על ארגון טונוס השרירים ועל קואורדינציה, שיווי משקל, תנועות העיניים ומיקוד מבט, מצבי עוררות רגשית וקשב.
המערכת הפרופריוספטיבית - תורמת להתפתחות "סכמת גוף", תחושה פיסית של האדם את גופו.

הבה ננסה כעת לבחון את החוויה של התינוק הצעיר ביחס למערכות החישה הללו: כל תינוק חש בגירויים שונים בסביבתו ובגופו: קולות, מגע, תזוזה, טונוס השרירים, המנח בו הוא נמצא וכו' – אולם, כל תינוק תופס ומרגיש גירויים אלו באופן שונה – גם בהשוואה לתינוקות אחרים בגלל הבדלים בינאישיים בין תינוקות, וגם בהשוואה לעצמו: למשל בבוקר ובערב. תגובת התינוק לגירויים שהוא חש תלויה בעצמה שלהם, בכמה זמן הם נמשכים, והיכן (בגופו או ביחס לגופו) הוא חווה אותם. היכולת לעשות אינטגרציה ולארגן את כל הקלט החושי הזה (מהגוף עצמו ומהסביבה) – היא יכולת נרכשת דרך תהליך למידה והיא כוללת מספר שלבים: ראשית - מודעות לגרייה, בהמשך - הפניית קשב ממוקדת בתחושה, ואז - פרשנות ("אה, אמא מלטפת"), ולבסוף - התארגנות לתגובה ומימוש התגובה (למשל: חיוך או בכי).

כיצד מתמודדים תינוקות ופעוטות עם החוויה החושית ועם הניסיון לעשות לה אינטגרציה? ובכן, אצל תינוקות, ילדים וגם אנשים מבוגרים יותר מתרחש תהליך בן מספר שלבים אשר דרכו נלמדת - כאשר ההתפתחות היא תקינה ונורמטיבית - לאורך זמן, היכולת לאינטגרציה חושית ולתגובה התנהגותית מאורגנת. שלב ראשון בתהליך הוא עוררות נוכח קליטת הגירוי. העוררות הפיסיולוגית מבטיחה הפניית קשב סלקטיבי לעבר גירוי מסויים (תוך הפעלת סינון - כלומר - התעלמות מגירויים אחרים שהם מעוררים מדי, לא רלבנטים, או לא רצויים), אשר כשלעצמה מעוררת רגש ספציפי המוביל לתגובה התנהגותית שיש לה מטרה ושהיא אדפטיבית (כלומר מותאמת לסביבה).

דפוסים של אינטגרציה חושית תקינה ולא תקינה:
בתהליך ההתפתחות הנורמטיבי אנו רואים שני דפוסים שונים בהתמודדות עם קלט חושי אשר תלויים במידה רבה בסף האישי של כל תינוק וילד לגירוי, וכן היכולת שלו להשתמש בקלט החושי על מנת להתארגן, לתכנן, ולבצע ברצף פעולות אפקטיביות במרחב. בתהליך זה ישנם לעיתים קרובות "שיבושים" – גם נקודתיים וספציפיים וגם רחבים ומערכתיים יותר. שיבושים אלו משפיעים לא רק על הוויסות החושי/תחושתי המיידי אלא על התנהלות התינוק במישורי החיים השונים: אכילה, שינה, קשר עם ההורה, משחק וכו'. המדריך להפרעות התפתחותיות אצל תינוקות ופעוטות בגילאי 3-0 (DC:0-3) מתייחס לסימפטומים הבאים כאל סימפטומים שכיחים בהפרעות וויסות (Regulatory Disorders):
• חוסר תגובתיות (למשל: הילד מקבל מכה חזקה ולא מגיב) או תגובתיות יתר (למשל: הילד שומע כל רעש קל בסביבה) לגירוי חושי (לדוגמא: מגע, אור, רעש, ריח, טמפרטורה או תנועה)
• דפוסי שינה ואכילה שאינם מאורגנים, קבועים ועקביים
• ליקוי בעיבוד שמיעתי
• בעיות בשליטה מוטורית עדינה
• קושי בעיבוד מידע חזותי-מרחבי
• יכולת מוגבלת למיקוד קשב, ריכוז, והתמדה
• טווח הבעה רגשית מוגבל ועוצמות רגשיות קיצוניות
ישנם מספר כלי הערכה שבעזרתם ניתן לבסס אבחנה של הפרעת וויסות. כמובן שאין לקבוע אבחנה רק על סמך שימוש בכלי אבחון פורמאליים אלא לבסס את האבחנה, אם רלוונטית, על אינטגרציה של מידע המתקבל דרך שאלונים (שממלאים ההורים), ראיונות עם ההורים, תצפית בילד (רצוי ביותר מסיטואציה ומקום אחד – למשל: בבית ובגן השעשועים, או במסגרת החינוכית-טיפולית), ובדיקה ישירה של הילד. האבחון והטיפול נעשה בדרך כלל ע"י מרפאה בעיסוק בעלת ניסיון בתחום.

וויסות אכילה, שינה, ורגשות:
התינוק שזה עתה נולד, צריך להסתגל לסביבה שהיא שונה מסביבת הרחם, סביבה שיש בה אינספור גירויים ושינויים שמתרחשים במהירות רבה. השבועות והחודשים הראשונים בחיי התינוק - מוקדשים לוויסות המערכות העצביות הקשורות לתחושה, ובמקביל גם לאכילה, לשינה ולרגשות. המשימה העיקרית של התינוק היא לנסות ולשמור על יציבות בתוך סביבה שמשתנה כל הזמן (לא רק הסביבה החיצונית אלא גם הפנימית: גופו של התינוק המשתנה). בשבועות הראשונים, התינוק הנורמטיבי, ינסה להשיג מחזוריות מסודרת, מאורגנת ומווסתת של שינה ואכילה. התינוק יתקשה להגיע למצב מאורגן בתחומים האלה ללא עזרת המטפל (אמא, אבא, או דמות מטפלת עקבית אחרת). האם צריכה להיות רגישה מאד לאיתותים של התינוק - ולהגיב לצרכיו בצורה מתאימה. איתותי התינוק ותגובות מותאמות של ההורה מסייעות להתייצבות המערכת: האכלה עם הופעת סימני רעב (בכי), הפסקת האכלה כאשר התינוק מסמן שהוא שבע וכו'.
בעזרת האם או הדמות המטפלת התינוק לומד לארגן ולווסת את התגובות שלו לגירויים שוהא קולט מבפנים (רעב, אי נוחות) ומבחוץ (מראות, קולות, מגע ותנועה). להורה תפקיד משמעותי ביותר בלמידת הוויסות של התינוק שכן בשלבי ההתפתחות הראשונים - היא "עושה את העבודה" עבור התינוק: כאשר התינוק חש רעב - היא מאכילה אותו, כאשר התינוק חש אי נוחות - האם מרימה אותו, מנענעת אותו ולוחשת לו עד שהוא נרגע וכו'. בתהליך זה של וויסות בשניים ההורה מסייע ביצירת הבסיס לרכישת יכולת הוויסות העצמי של התינוק ויכולת הבקרה שלו על תגובותיו למצבים שונים בהם ייתקל בהמשך החיים - זהו הוויסות הרגשי.

האכלה ואכילה:

מיומנות האכילה העצמאית הינה יכולת נרכשת מתמשכת בתהליך למידה הנמשך לאורך ההתפתחות בשנות החיים הראשונות ומתוך חוויות שהילד חווה גם במפגש עם מרקמי המזון השונים וכן במפגש עם ההורה/המטפל סביב אכילה. גם בכל הקשור לאכילה, התינוק מגיע מוכן עם מערכת חושים המגיבה לגירויים שונים (המזון הוא סוג של גרייה) - ועל ההורה או המטפל, להשתמש, במיוחד בשנה הראשונה אך גם אחר-כך, בגירוי זה במידה המתאימה ליכולת הקליטה וההתמודדות של התינוק והפעוט. להתנסויות והחוויות שהתינוק עובר במהלך השנתיים הראשונות לחיים בתוך תהליך ההאכלה (תהליך דיאדי שבו משתתפים המטפל והתינוק) ולאחר מכן תהליך האכילה העצמאית - יש השפעה מכרעת על התפתחות מיומנויות וויסות עצביות אחרות (תחושתיות ותנועתיות). ההדדיות סביב האכלה ואכילת התינוק או הפעוט עם המטפל - משפיעים על התפתחות מיומנויות וויסות רגשי.
מיומנויות האכילה הראשונות (יניקה) אמנם מתפתחות מתוך רפלקס (מציצה) אך הן נלמדות באופן הדדי ומיידי החל מן המפגש הראשון בין האם לתינוקה. וויסות האכילה מתחיל מרגעי החיים הראשונים: האמא צריכה להבין את הצורך של התינוק במזון כאשר התינוק מבטא צורך זה (בראשית ימיו ע"י בכי) ולספק לו את מזונו (חלב) במידה הדרושה לו, בזמן הנכון, ובאופן המתאים ביותר. כאשר האכלה נעשית באופן שלא מתאים לצרכי התינוק (למשל כאשר האמא מכריחה את התינוק לינוק למרות שהוא לא מראה צורך) - אזי פעולת ההאכלה לא משרתת את התפקיד המווסת שלה, התינוק ידחה אותה (יפנה את ראשו הצידה או יסרב לינוק) - האם עלולה להיות מתוסכלת ולהילחץ וכפועל יוצא מכך, ליצור אוירה לא רגועה ומתוחה - שמלחיצה את התינוק ויוצרת מצב של וויסות רגשי מעורער.
מגיל חודש וחצי תינוקות לומדים לווסת את צריכת המזון שלהם: במילים אחרות - הם לומדים לצרוך מזון בדיוק בכמות שהם נזקקים לה, על פי העדפות אישיות לטעמים שונים (בגילאים מבוגרים יותר) וכן על פי רמת התיאבון שהיא שונה מילד לילד. כשתינוק רעב - הוא מוצא דרכים שונות להודיע על כך: הוא בוכה, הוא באי שקט, הוא עושה בפיו תנועות מציצה, הוא מפנה את ראשו לעבר הדמות המאכילה. כשהוא גדול יותר התינוק שולח את ידיו לעבר האוכל (כפית, בקבוק וכו'). כאשר תינוק שבע- הוא נרדם, כאשר הוא גדול יותר - הוא מאותת ע"י הבעות פנים, מחוות (מניד את הראש ל"לא" או מסיט את המבט מהאוכל),התנהגות (מזיז את הצלחת, קם ועוזב את השולחן) או באופן מילולי על כך שהוא סיים לאכול. מחזורי הרעב והשובע בינקות הם אישיים לכל ילד והם עוזרים בארגון הכאוס הראשוני שהתינוק חש עם יציאתו מהרחם ובמהלך השבועות הראשונים לחיים. כמו בתהליך ההרגעה (=וויסות) שההורה עוסק בו כאשר התינוק חש עוררות יתר או אי נוחות, כך גם בתהליך האכילה להורה בשנות החיים הראשונות יש תפקיד מווסת: אין צורך להעיר תינוק לצורך האכלה משום שהתינוק יתעורר עקב תחושת רעב וידרוש אוכל, כשהתינוק מראה סימני עייפות - יש להניח לו להכנס למצב שינה ולא לנסות להאכיל אותו (גריית יתר) ובודאי לא להאכיל אותו תוך כדי שינה.

שינה:

לשינה כמו לאכילה יש תפקיד חשוב בשמירה על הגוף – בזמן השינה הרקמות השונות בגוף מקבלות את תזונתן ומתקיימת פעילות מוחית ענפה. הפרעה בוויסות השינה יש לה השפעה על התפקוד במישורים רבים, גם אצל תינוקות ופעוטות: היא משפיעה על למידה, זיכרון וחשיבה, על היכולת לוויסות עוררות רגשית (בדרך כלל חוסר היכולת לווסת אותה), ועל היכולת להתמודד עם גרייה (הנחווית כגריית יתר) במישור החושי: מגע, רעש, וכו'. עבור התינוק, המשימה של הירדמות ושינה קשורה למשימות התפתחותיות אחרות (בהתאם לגילו) הכוללות:
• ארגון וויסות ראשוני של מעגלי שינה-עירות בסיסיים ומצבי עוררות
• הפנמה של שגרת היום וסדר קבוע פחות או יותר של פעילויות במהלך היום
• יכולת לעבור ממצבים אקטיביים או ממצבי עוררות שקטים למצב שינה
• היכולת לסנן רעשים מהסביבה בזמן תהליך ההירדמות
• היכולת להירגע ולהתנחם באופן עצמאי לאחר התעוררות פתאומית
• תחושת ביטחון וקשר אל המטפל בשעות העירות המאפשרת תחושת ביטחון בהיפרדות ממנו במהלך ההירדמות והשינה
שוב בדומה לאכילה, ההורה מסיע לתינוק במהלך חודשי החיים הראשונים ושנות החיים הראשונות, לווסת מעגלי שינה וערות וזאת ע"י כך שההורה מארגן שגרת יום הכוללת תנומות קבועות פחות או יותר, ושעת שינה קבועה בלילה המלווה בטקס שגרתי וקבוע (ארוחת ערב, אמבטיה, הקראת סיפור..). ההורה גם יכול לסייע לתינוק למצוא לעצמו מנגנונים שונים שיכולים להרגיע אותו אם הוא מתעורר פתאם במהלך הלילה (מוצץ, שמיכה, אובייקט מסויים). מהשנה השנייה לחיים דפוסי ההתנהלות סביב שינה משתנים במקצת –ואיתם משתנה תפקיד ההורה ויכולתו של הילד לווסת את שנתו בעצמו. בפני הילד בן השנה+ עומדים אתגרים התפתחותיים רבים אשר בבסיסם הרצון לעצמאות. המשימות הקשורות בשינה העומדות בפני הפעוט:
• הירגעות אחרי יום מלא פעילות
• איזון סנסורי במהלך היום – כלומר: עירוב בין גרייה בתנועה ובפעילות לבין פעילויות מרגיעות
• היכולת לסנן רעש מהסביבה כאשר מנסה להירדם
• היכולת להתמודד עם פחדים חדשים שלא היו בתקופת הינקות כמו: פחד מחושך או פחד מלהיות לבד
• היכולת לעמוד בגבולות שמציבים ההורים סביב טקסי ההליכה לישון: שעת השינה, מקום השינה, גרייה לפני השינה
• המשך תחושת הביטחון בנוכחותו של המטפל ולפיכך ביטחון בקשר עימו גם בהעדרו – תחושה זו מאפשרת לילד את הפרידה מהמטפל למטרת שינה

קשיים בוויסות שינה:
אצל תינוקות ופעוטות שיש להם קשיים בוויסות חושי – רואים פעמים רבות ביטוי לקושי זה גם בבעיות שינה. בעיות בשינה משתנות בהתאם לילד – והן קשורות לתהליכי וויסות ביולוגיים וחברתיים.
• למשל במהלך השנה הראשונה, בעיות בוויסות שינה בדרך כלל קשורות לצורך גבוה בגירוי וסטיבולרי (תנועתי). פעמים רבות התינוק יזדקק להיות בתנועה: נדנוד, נענוע, נסיעה בעגלה או באוטו – כדי להירדם.
• בגיל 12-10 חודשים – נכנסת "חרדת הפרידה" כגורם המפריע להירדמות. חרדת זרים וחרדת פרידה מאפיינת תינוקות בשעות העירות בתקופה זו – ולכן אין פלא שהיא מעורבת גם בתהליך ההירדמות והשינה. בתקופה זו, הורים רבים מדווחים כי תינוקם "נדבק" אליהם ומסרב לעזוב אותם ונרדם רק בזרועותיהם או בקרבה רבה אליהם. גם כשהילד מתעורר בלילה בתקופה זו נראה שבכיו הוא תוצר של התובנה שהוא נמצא לבד במיטתו בנפרד מההורה.
• בתקופה שבין גיל שנה לגיל שנה וחצי שוב חוזר הצורך בתנועה כמסייעת להירדמות וכן קיימת לעיתים רגישות יתר לרעש (כלומר הפעוט זקוק לשקט בסביבה כדי להירדם).
• בגיל שנה וחצי עד שנתיים – קיימות פחות בעיות סביב הירדמות, והתלונות ההוריות הן בעיקר סביב התעוררויות של הפעוט במהלך הלילה.

ההתמודדות עם קשיי השינה הללו לאורך שנות החיים הראשונות היא שונה אצל תינוקות שונים כאשר בדרך כלל רואים שני דפוסים עיקריים: ישנם תינוקות שמתקשים לווסת את שנתם בעצמם וזקוקים להוריהם על מנת שילוו אותם בכל שלבי השינה. למשל, אם הם מתעוררים באמצע הלילה – תינוקות אלו יקראו להוריהם על מנת שירדימו אותם. אלו הם גם התינוקות שלא נרדמו באופן עצמאי אלא הוכנסו למיטתם ישנים כבר (לאחר שנרדמו בזרועות ההורים וכד'), וכן לא נרדמים בסיוע חפץ (כמו: מוצץ, בובה, שמיכה). לעומתם, ישנם תינוקות שרכשו יכולת וויסות עצמי טובה יותר והם מסוגלים להרדים את עצמם – גם בתחילת תהליך השינה (פשוט מניחים אותם במיטתם והם נרדמים באופן עצמאי) וגם במידה והתעוררו במהלך הלילה. תינוקות אלו אינם זקוקים לתמיכת ההורים בוויסות תהליך ההירדמות או השינה.

וויסות רגשות והתנהגות:

המטרה ההתפתחותית הראשונה של התינוק היא ללמוד לשלוט בעוצמת העוררות הרגשית שהוא חש ולווסת את התחושות הפנימיות כך שהוא יכול להישאר בתוך ולהשתתף באינטראקציה עם ההורה או מישהו אחר, וליהנות ממנה. היכולת לשמור על מידה אופטימאלית של עוררות פנימית ובו בזמן להיות שותף הדדי באינטראקציה היא בעצם משימת הוויסות הבסיסית ביותר שהתינוק חווה. אם התינוק לא מצליח לפתח סיבולת רגשית עצמאית או את היכולת להסתמך על ההורה על מנת שהוא יווסת אותו בנוכחות גרייה מעוררת (פנימית או חיצונית) – אז נוצרים דפוסים התנהגותיים שהם לא אדפטיביים או לא מותאמים כמו הימנעות למשל. בדומה להאכלה, ההורה צריך לספק גרייה מותאמת לתינוק כדי לערב אותו באינטראקציה מחד ומאידך כדי לא להציף אותו ולגרום לעוררות יתר שהוא אינו מסוגל להתמודד איתה = לווסת אותה. המידה האופטימאלית או המותאמת של גרייה היא שונה מילד לילד – ולכן ההורה צריך להיות קשוב גם בתחום זה לצרכי הילד ולהתאים את תגובותיו לרגשות ולעניין שהילד מביע. מצב של חוסר וויסות (היכול לנבוע מגריית יתר: או שההורה חודרני מדי באינטראקציה, או שיש שימוש רב מידי באובייקטים, צעצועים ופעילויות, או שיש ניסיון לשתף את התינוק בכל מחיר באינטראקציה) – הוא מצב שבו התינוק או הפעוט "מוצף רגשית" ע"י רגש מסוים: חרדה, כעס, פחד וכו'). כאשר הילד אינו מווסת, התנהגותו הופכת לא מאורגנת והיכולת שלו להתמודד עם המצב בצורה אפקטיבית הולכת ויורדת. תינוק לא מווסת יכולת לבכות לאורך זמן, להסיט את ראשו בהבעת חוסר רצון לשיתוף פעולה כלשהו, או לדחות גרייה המגיעה מהדמות המטפלת (משחק, אינטראקציה, אוכל וכו'). עם הזמן, תינוקות שכן קיבלו מענה מותאם לצרכיהם, שנוחמו ע"י הוריהם בכל פעם שהביעו מצוקה, שלא הציפו אותם בגירויים – תינוקות אלו מצליחים לרכוש במהלך שנות החיים הראשונות את היכולת לוויסות רגשי-התנהגותי עצמאי. וויסות עצמאי אינו תלוי בסביבה (בנוכחות ומעורבות ההורים למשל) והוא מתאים לאופן שבו הסביבה פועלת (מבחינה תרבותית, מבחינת נורמות ההתנהגות המקובלות וכו'). תינוקות שאינם מצליחים לאמץ אסטרטגיות וויסות רגשי-התנהגותי, נותרים פעמים רבות עם חוסר ארגון מהותי שאינו מאפשר להם להתמודד עצמאית עם סיטואציות מעוררות, גריית יתר או תת גרייה, אתגר, מצוקה, או תסכול. ילדים אלו מגלים לעיתים קרובות מדי גילויי אלימות, הימנעות וכיוצא בזה.

אסטרטגיות שהפעוט משתמש בהן לוויסות רגשי:
• וויסות בזוג:הוויסות המשותף הכולל את ההורה והילד ממשיך גם אחרי השנה הראשונה אך בצורה אחרת. בשלב שבו הילד הוא כבר פעוט המבין דבר או שניים על המתרחש סביבו, ההורה יכול לסייע לילד ע"י כך שהוא מסביר לו או מזהה עבורו את הגורמים והאירועים העומדים בבסיס העוררות הרגשית (חרדה, פחד, אי נוחות) שהילד חש במקומות או סיטואציות ספציפיות, מציב גבולות כך שהוא מסייע לילד להכיל את הדחפים שהוא חש לפעול בצורה שהיא לא תמיד מותאמת, ומאידך נשאר "בסיס בטוח" – כלומר, הילד יכול להמשיך ולסמוך עליו שהוא, ההורה, יהיה שם בשבילו במידה והוא יצטרך אותו על מנת לעזור לו ולנחם אותו.
• גרייה עצמית:פעוטות יכולים לעסוק בפעילויות רבות ושונות של גרייה עצמית (מציצת אצבע, אוננות, מוללות של חפץ מעבר וכו'). התנהגויות אלו הן תגובות נורמטיביות לתחושת עוררות ודחק פנימית או חיצונית – והילד נוטה להשתמש באסטרטגיה זו בעקר לקראת סוף היום כאשר הוא עייף ומתקשה לשלוט בדחפיו.
• משחק:משחק עצמאי (עם צעצוע) או אינטראקטיבי (עם מישהו אחר – הורה או אח) יכול לשמש בתקופת הפעוטות כאפיק לוויסות עצמי במצבים של עוררות רגשית מוגזמת (של דחק וחרדה).
• שפה: ברגע ששפה הופכת להיות אמצעי לארגון החוויות והרגשות – הרי יכולתו של הפעוט לחשוב ולבטא את רגשותיו מסייעת לו בהתבטא באופן מותאם ומדויק יותר ולא באופן אימפולסיבי או אגרסיבי.
• הפנמה של כללי התנהגות: כללי ההתנהגות בחברה מטרתם בעצם "לווסת" ולארגן את חיי החברה והשייכים לה. לפיכך, פעוט המפנים את כללי ההתנהגות בסביבה החברתית בה הוא חי – יכול להשתמש בלמידה זו כדי לווסת את עצמו במצבים מעוררים. הפנמה של כללי ההתנהגות מתפתחת בתגובה לדרישות ההורים, הצבת גבולות שלהם, והדגמה (כלומר: ההורים משמשים בהתנהגותם מודלים לאופן שבו צריך להתנהג במצבים שונים). כאשר הילד מתחיל להבין מהי התנהגות מקובלת ומהי התנהגות לא מקובלת, ומפנים את החלוקה הזו – הוא גם מתחיל להתנהג על פיה, בתחילה כאשר ההורה נוכח, ומאוחר יותר, כאשר התבצעה הפנמה מלא – גם כאשר ההורה לא נוכח. כמו "התנהגות לא מקובלת" – הילד לומד גם מהם רגשות שמקובל להביע ומהם רגשות שלא מקובל להביע בחברה. וכך, לקראת השנה השלישית, הילד מתחיל להשתמש בסטנדרטים המופנמים הללו כדי לארגן ולווסת רגשות, דחפים, והתנהגות. היכולת להשתמש בסטנדרטים מופנמים לוויסות עצמי – מפחיתה באופן משמעותי עוררות חרדתית שהילד עלול לחוש במצבים מסוימים – ומאידך, תורמת להתפתחות ערך עצמי גבוה יותר.
• הכרות: הכרות (familiarity) מפחיתה לחץ, עוררות, וחרדה. למשל: כאשר חוזרים על סיטואציות שנחוות ע"י הילד בהתחלה כלא מוכרות (ולכן כ: מלחיצות, מעוררות יתר, וכאלה שמפרות את האיזון והוויסות) – החזרה כשלעצמה, הופכת אותן למוכרות יותר – וההיכרות כשלעצמה, גורמת לירידת רמות העוררות, החרדה והלחץ. היכרות תורמת באופן ישיר ליכולתו של הילד לארגן ולווסת את עצמו.



סיכום:

במאמר זה היה ניסיון לסקור את תחום הוויסות בשנות החיים הראשונות. מדובר באפיק התפתחותי רחב ומשמעותי ביותר עבור התינוק, הפעוט והילד הצעיר. כמו בכל מסלול התפתחותי (מוטוריקה, תקשורת וכו') – גם בתחום הוויסות הילד מצופה להשיג אבני דרך התפתחותיות בטווחי זמן מסוימים כאשר התוצר ההתפתחותי הוא לרוב התנהגות מסתגלת, מותאמת, אדפטיבית, מאורגנת ועצמאית. תינוקות וילדים צעירים יכולים להראות קשיים בוויסות בתחומים שונים: בתחום החושי, בתחום האכילה, קשיים סביב שינה, קשיים בקשר עם דמות מטפלת, ועוד. הניסיון מלמד שלרוב קושי בתחום אחד יבוא לידי ביטוי גם בתחומים נוספים. מודעות לקשר בין בעיות וויסות שונות, ובעקר מודעות לאופני הטיפול בבעיות הקשורות לוויסות – יכולה לסייע להורים וילדיהם המתמודדים עם קשיי וויסות וקשיים נלווים בשנות החיים הראשונות.